'מר שושני', הגאון המסתורי שלימד את לוינס ואת שלום רוזנברג, את מניטו ואת אלי ויזל, היה בצעירותו תלמיד קרוב של הראי"ה קוק. כלתה של אחותו מאשרת את הזיהוי
מי אתה מר שושני?
הימים ימי ערב מלחמת העולם הראשונה. בישיבה הגדולה בשכונת מאה-שערים שבירושלים למדו עשרות בחורים, ספונים בעמל על תלמודם. בראש הישיבה עמד רבי מנחם-שלמה ראב זצ"ל, אישיות מוערכת גם בחייה הציבוריים של העיר.
אחד התלמידים הבולטים בישיבה היה בחור בשם הלל פרלמן. כבר מילדותו ניכרו בו גאונות ובקיאות יוצאת דופן, וכשהגיע לישיבה הוא התמסר כולו לשקידה בתורה, על מקצועותיה השונים.
במשך התקופה שבה למד הלל בישיבה, הוא התחבב על מורו ורבו ר' מנחם-שלמה, והיה מבאי ביתו. על אפיזודה מעניינת סיפר בנו של ר' מנחם-שלמה בזיכרונותיו שנותרו עד היום בכתב-יד:
זכורני כי ביום פורים אחד מלפני מלחמת העולם הראשונה הביאו כמה מבחורי הישיבה במאה-שערים, וביניהם הבחור הלל פרלמן, והבחור מיכל קיבילביץ, משלוח מנות בביתנו לאבא ז"ל, ובין המנות בלט גם "בקבוק יין" מעוטף יפה מהפירמה ראשון-לציון חתום היטב בשעווה רשמי.
אבא ז"ל בהכירו היטב את הבחורים שלו מהישיבה, כנראה הבחין מיד כאילו מתכוונים כאן לסדר אותו במנה אחת מהמשלוח מנות, ובטביעת עין שם מבטו בבקבוק יין והזמין אותם להתכבד להתיישב ליד השולחן, כיבד אותם במגדנות וכיבודים אחרים, וכן פתח עבורם גם את בקבוק היין שהביאו. מזג להם וגם עבורו כוסות מיינם הם, וחיכה לשמוע מהם הברכה שיעשו לפני השתייה. ברכת פרי הגפן? או שהכל? ואמנם התפרצו בבת צחוק – ועשו כולם פה אחד ברכת 'שהכל', כי היה בורשט אדום חמיצה מסלק, ולא יין.
אבא בטביעת עין של תלמיד חכם הבחין בהם ועל אפם שמשהו אינו בסדר כאן, ואחר ששרו ורקדו עזבו את ביתנו בשמחה, שמחת פורים.
באותה תקופה, בערך בשנים תרס"ט-תר"ע, הקים הראי"ה קוק את ישיבתו החדשה בעיר יפו, ובנו הרצי"ה עזר בגיוס התלמידים לישיבה זו. הם פנו לר' מנחם-שלמה ראב (שהיה ממעריצי הראי"ה וידיד קרוב של הרצי"ה) בבקשה לשלוח מטובי בחוריו לישיבה החדשה. הלה נעתר לבקשתם בשמחה, והמליץ על כך לכמה מתלמידיו.
בין התלמידים שעברו לישיבה החדשה ביפו היה גם הלל פרלמן. על כך מעיד בנו של ר' מנחם-שלמה בדפי זיכרונותיו:
כידוע שלח אבא ז"ל בחורי חמד אלו הנזכרים לעיל (הלל פרלמן ומיכל קיבילביץ) לישיבת הרב הראשי דיפו והמושבות הגאון מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ללמוד שם בישיבה שנוסדה מלפני מלחמת העולם הראשונה. לפי המכתבים הנמצאים בידינו מאז מודה הרב רבי צבי יהודא הכהן קוק שליט"א לאבא ז"ל במכתביו על התלמידים אשר שלח לישיבה שלהם ביפו שיסד אביו הרה"ג מרן הרב קוק זצ"ל, ומבקש מאד להוסיף לשלוח תלמידים כהנה וכהנה.
לכאורה, מעבר התלמידים ממאה-שערים, מעוז היישוב הישן בירושלים, אל ישיבת הרב קוק ביפו (מרכז היישוב החדש) היה צעד מהפכני, אך אין הדבר כן. ישיבת מאה-שערים על בחוריה ורבניה הייתה קשורה מאוד לראי"ה קוק ולהשקפותיו, במשך כל חייו.[1] אמנם, לא הכול התנהל על מי מנוחות: מעברה של קבוצת בחורים נוספת נמנע ברגע האחרון, כפי שעולה מחליפת מכתבים מעניינת בין הרב צבי יהודה קוק לר' מנחם שלמה ראב, שנמצאת בידינו – אך היא אינה מענייננו כאן.
במשך תקופה מסוימת למד הבחור הלל פרלמן בישיבתו של הראי"ה קוק ביפו, וקיבל תורה מפיו. הוא שקד על תלמודו בבקיאות ובעיון, והיה לתלמיד-חכם נכבד. אין בידינו מידע על אורכה של תקופה זו, אך ברור שבמהלכה נוצר קשר חזק ומשמעותי בינו ובין הראי"ה.
מכתבים משוייץ
קשר זה השאיר את רישומו גם בשנים הבאות, כאשר נמצאו שניהם במרחק גיאוגרפי רב. היה זה בקיץ תרע"ה. הלל נאלץ משום-מה לִגלות לאמריקה, ואילו הראי"ה התגורר בשוויץ, שבה התעכב עקב פריצת מלחמת העולם (לאחר שיצא מהארץ כדי להגיע אל 'הכנסייה הגדולה' של אגודת-ישראל בוינה). באותם ימים נערכה ביניהם התכתבות מרתקת, אשר מתוכה מתברר כי במשך זמן מסוים (זמן קצר לפני ההתכתבות) התגורר הלל בביתו של הראי"ה ביפו, כבן בית ממש – זאת למרות שהראי"ה עצמו שהה בחו"ל.
כבר בימים הראשונים לשהייתו באמריקה, שלח הלל מכתב לרבו הראי"ה, ובו סיפר כי הוא סובל מעניות, וכי אין לו מכיר ותומך במקומו החדש. ובכלל – צר ומר לו על שנאלץ לעזוב את הארץ הקדושה. כששמע זאת הראי"ה הוא שלח איגרת לידידו רבי מאיר ברלין שישב באמריקה, וביקש שיעזור להלל פרלמן להתאקלם שם. במכתב זה הוא מדגיש כי מדובר בבחור מיוחד במינו, אשר עתיד להיות לברכה לעם ישראל (אגרות ראי"ה ח"ג תשל"ג):
בעה"י, ס"ט גאללין, שווייץ, כ"ו אייר העת"ר.
ישאו הרים שלו' וברכות מרובבות לכבוד ידידי חביבי איש חיל רב פעלים הרב המאוה"ג אוצר נחמד ונבון, מלא כח ד' ועם קדשו וחבל נחלתו מו"ה מאיר ברלין שליט"א
[...] על של עתה באתי לטובת אחד הצעירים היותר מצוינים מבני ציון היקרים, הוא ידידי החביב החתן הרב החריף ובקי שלם ורב תבונות מר הלל פרלמן נ"י, אשר מתגרת יד הזמן נדד מני קודש לאמריקה, ומשם נודעתי שהוא מאין מכיר ותומך. וצר לי מאד על כלי חמדה כזה, שלא יפותח חלילה ולא יוציא אל הפועל את כשרונותיו הנפלאים, מכובד יד העניות המנוולתכל יופי ונשגב. אבקש בזה את כבוד אהובי: יעשה נא כברכת ד' עליו בהשפעתו בחוג מכיריו ומוקיריו ומעריציו הרבים, בשבתו שם באמריקה, לכונן יסוד של התקרבות הגונה ומכובדה להצעיר היקר הנ"ל, למען תשיג ידו להוסיף לקח לתורה ולתעודה, ויהי' לברכה לישראל בעזה"י [...]
מיד לאחר שליחת איגרת זו, שולח הראי"ה מכתב-חיזוק גם לר' הלל עצמו (שם תשל"ד):
ב"ה, ס"ט גאללין, כ"ו אייר תרע"ה
ידידי החתן היקר, האברך כמדרשו חריף ושנון, נבון בחדרי תורה וחכמה מר הלל פרלמן נ"י, שלו'.
שמחה מהולה בכאב עמוק הופיעה אלי בקבלת מכתבך היקר, שמחתי להיוודע משלומך הטוב ומלאתי צער על התרחקך גם אתה מארץ חמדתנו ומעיר קדשנו ביחוד. יואל ד' להשיב את כל המהלך לטובה ויפרוס סוכת שלומו על כל מעשיו, ונזכה לשוב לציון ברנה ושמחה.
ואתה, ידידי, חזק ואמץ ויהי ד' עמך ותגדל ותהי' לשם ולתפארת בישראל, כראוי לך לפי כשרונות נפשך היפה.
קבל בזה את מכתבי לידידי הרב רמ"ב נ"י והודיעני נא ממעשיך ומפעולתך בארץ נוד. דרש נא שלו' מכירי שמה. תחקור אחר ד"ר מ. זיידל נ"י, אחד מידידי המובהקים הוא. אם יהי' בידו אקוה שידאג לקרב אותך בעה"י, והנני חותם בברכה וצפית ישועה בקרוב, ידידך דוש"ת,
הק' אברהם יצחק ה"ק
אבקשך אהובי כאשר היית איזה זמן בביתי הודיעני נא משלו' כל ב"ב שי'. ביחוד אם ראית ילדותי אשר הנחנו בביתנו, את בתי' מרים ואת הקטנה אסתר יעל שתחי'. אין די באר את גודל המצוה כאשר תודיעני בפרטיות מה ידעת מהן ומה ואיך מעשיהן. אולי הי' לך לפעמים ביחוד איזו הזדמנות לדבר עם הקטנה אסתר יעל, שהיא ילדה חכמה וטובת שכל יותר מכפי ערך שנותי', תשיב בזה את רוחנו אם תוכל להודיענו דברים ברורים אודותה. הנ"ל.
את האיגרת הבאה שלח הראי"ה אל ר' הלל פרלמן[2] וידידו מאיר. איננו יודעים מיהו אותו מאיר, אך מתוך הדברים נראה שאף הוא היה קשור מאוד לראי"ה, ושניהם כאחד, ר' הלל ומאיר, נכתרים בשם 'ידידי נפשי, חביבים'.
מתוך האיגרת אפשר ללמוד שר' הלל ומאיר כתבו מכתב משותף לראי"ה. אותו מאיר היה בארץ זמן סמוך לפני כתיבת המכתב, וביקר בבית משפחתו של הראי"ה ביפו. את רשמיו משלום המשפחה הוא מסר לראי"ה בחציו הראשון של המכתב. את חציו השני של המכתב כתב ר' הלל, והוא כולל דברים בהשקפה ובאגדה, שעליהם הגיב הראי"ה באריכות תוך שהוא משבחם מאוד.
בעה"י ו' תשרי עתו"ר.
גמח"ט לכבוד ידידי נפשי החביבים איש איש כברכתו החתן היקר הרב החו"ב [חריף ובקי] מוכתר במעלות ומידות יקרות מו"ה הלל נ"י, והחתן היקר המופלג בתורה ויראת שמים צנוע ומעלי ומעוטר במדות ותכונות יקרות מר מאיר נ"י.
שלו' שלו' וברכה באה"ר.
ידידי היקרים, יותר ויותר מדי עכבנו את התשובה על מכתבכם היקר, ואתם בטובכם תדינו אותנו לכף זכות, כי רק מטרדות הנפש של צער הגלות והמית הלב מהמצב הכללי ד' ירחם, נדחו הדברים.
רב תודות לך מר מאיר יקירנו על מכתבך המפורט, אשר הואלת בטובך לכתוב לנו בפרטיות ממצב ב"ב [=בני ביתנו] באה"ק ביחוד ממצב הילדות שי', ישלם ד' לך גמולך הטוב וישמח את נפשך בכל אושר והצלחה ונזכה יחד לשמוח בשמחת ארץ חמדה על אדמת הקודש, בתת ד' ישועה לעולמו ולארצו ונחלתו במהרה במהרה בקרוב.
ואתה מר הלל חביבי, יישר כחך על דבריך היקרים דברי נגידים האמורים ברגש נכון ושאיפת לב טהור. עומדים אנחנו מול חזיון גדול ועצום אשר אין ההיסטוריה האנושית יודעת דוגמתו. אין ספק בדבר שחליפות רבות ערך כמוסות במעמקי חזיון עולם זה. ובזה ג"כ אין ספק כי יד ישראל ברוחו בקולו של יעקב מוכרח פה להגלות [...]
(את האיגרת המלאה ניתן לקרוא באגרות ראי"ה ח"ג תש"מ).
בעקבות דברים אלו, החלטתי לחפש מידע על אותו הלל פרלמן אשר זכה לקבל תורה מפי הראי"ה בישיבה ביפו. מה עלה בגורלו של תלמיד זה? חיפשתי בארכיונים שונים ובספרים רבים, אך לצערי במשך זמן רב לא הצלחתי למצוא כל מידע על אודותיו. הצטערתי גם על כך שאיננו מכירים כיום אנשים ממשפחתו של פרלמן, שאולי היו יכולים לספר משהו על חייו ואישיותו העלומה. ובעיקר – הדברים המופלאים אשר העיד הראי"ה על גאוניותו של ר' הלל דורשים הסבר. שהרי, כאמור, באגרות שהבאנו לעיל הראי"ה תלה תקוות גדולות ונצורות בר' הלל: "אחד הצעירים היותר מצוינים מבני ציון היקרים, כלי חמדה כזה יהיה לברכה לישראל".
אף במכתבים אל פרלמן עצמו לא נמנע הראי"ה מלכתוב הבטחות נכבדות בקשר לעתידו: "ידידי, חזק ואמץ ויהי ד' עמך ותגדל ותהי' לשם ולתפארת בישראל, כראוי לך לפי כשרונות נפשך היפה"; "אהובי מוכתר במעלות ומידות יקרות דבריך היקרים דברי נגידים האמורים ברגש נכון ושאיפת לב טהור".
שושני = פרלמן?
היו מי שביקשו לקשר בין הלל פרלמן ובין הדמות המסתורית של 'מר שושני', שהסתלקה מן העולם לפני כארבעים שנה,[3] דמות פלאית שסקרנה את כל הפוגשים בה. חכם מסתורי זה היה בעל ידיעות מופלגות בכל מקצועות התורה, ובייחוד בגמרא. בנוסף לכך היה גם בקי גדול במתמטיקה, בפיזיקה, בפילוסופיה, בשפות, בספרות ובדתות העולם.
יש בידינו ידיעות מועטות על תולדות חייו של שושני, ולהלן אציין כמה מהן. הוא נולד כנראה בשנת תרנ"ה, לא ברור בדיוק היכן. על פי השמועה, כבר כילד התפרסם שמו כבעל זיכרון פנומנלי, והוריו ערכו עמו מופעים שבהם הופגנו יכולותיו השכליות.
במהלך חייו שהה שושני באוראן ובערים אחרות במגרב, ובהן למד היטב את המנהגים של יהדות עדות המזרח ואת השפה הערבית. בשנת תש"ב שהה בפריז, ומכיוון שלא היו לו מסמכים נדרשים נעצר על ידי הגסטאפו, ועקב היותו נימול נחשד כיהודי. לשם בירור הדברים הוזמן המופתי הראשי של צרפת לתאו לברר את טענותיו. בתום חמש שעות שיחה יצא המופתי מן התא בהתרגשות, ודרש לשחרר את האיש – שהוא קדוש מוסלמי, כדבריו…
בין השנים תש"ז-תשי"ב התגורר שושני בצרפת, ולאחר מכן הגיע לארץ ישראל, והתיישב בקיבוץ בארות יצחק ובמקומות נוספים. לאחר מכן חזר לצרפת, ולאחר תקופה עבר לדרום אמריקה.
במשך השנים נתקבצו סביבו תלמידים ומעריצים למאות. כל שומעיו היו מהופנטים מעוצמתו הרוחנית ומהיקף ידיעותיו בתורה, ברוחב ובעומק, והוא עודדם להשתפר ולהתקדם כל הזמן. מספרים עליו שהיה יכול להסביר במשך שעות שורה אחת מהגמרא, בלי לחזור על אותו דבר פעמיים. בעזרת פיסקה קצרה מהגמרא הוא היה מסביר את כל הבעיות האקטואליות באותם ימים.
הוא קיים בביתו חוג שבו נלמד ספר נפש החיים לר' חיים מוולוז'ין. בין משתתפי השיעור היו הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) והרבי מליובאוויטש זצ"ל. הוא גם עמד בקשר עם רבנים מפורסמים, ביניהם ר' יחיאל יעקב וינברג בעל 'שרידי אש', הרבי מסאטמר ועוד.
שושני נפטר מהתקף לב בכ"ו בטבת תשכ"ח באורוגוואי. בשעת מותו היה על ידו תלמידו פרופ' שלום רוזנברג הי"ו.
על מצבתו נכתבו שתי שורות בלבד:
הרב והחכם שושני ז"ל
לידתו וחייו סתומים בחידה.
שושני השאיר אחריו מחברות, וחלקן נמצאות ברשותו של תלמידו, שלום רוזנברג. פענוח הכתבים קשה מאוד כיוון שהם כתובים בדרך בלתי מובנת ולעתים קרובות בקצרנות רבה. עם זאת, בעתיד הקרוב מתכנן רוזנברג לפרסם מעט מזער מתוך אותן מחברות, לאחר שבמשך שנים רבות עמל בפיענוחן.
דיו רב נשפך בניסיונות לפצח את "חייו הסתומים בחידה" של שושני, אך עדיין נותרה התעלומה בעינהּ. עד היום לא התברר כלל מהו הרקע ממנו הגיע, וכמעט שלא היו ידועים פרטים ביוגרפיים על תקופת נעוריו. כה מסתורי היה שושני, וכה שמר על חשאיותו (מסיבות שאף הן לא מובנות כדבעי), עד שגם לגבי שמו האמיתי נחלקו דעות מכיריו.
עדות האחות
כאמור, כמה מתלמידיו של שושני, וביניהם פרופ' שלום רוזנברג, טוענים כי שמו האמיתי של שושני היה הלל פרלמן, והוא הוא הלל פרלמן שעליו סופר לעיל, אשר למד בישיבתו של הרב קוק ביפו.
זו תזה מפתה, באשר היא פותרת לנו שתי תעלומות: תעלומת שנותיו המאוחרות והעלומות של פרלמן, ותעלומת שנותיו הראשונות והנסתרות של שושני…
אלא שאין זה כה פשוט: כמה מתלמידיו הגדולים של שושני, ביניהם הסופר אלי ויזל, שוללים בתוקף את ההנחה שלפיה שושני הוא פרלמן. הם סבורים (מסיבות שחלקן לא נתפרשו) כי שמו האמיתי של שושני הוא 'מרדכי רוזנבאום', או אולי 'מרדכי שושני'…
מי ששם קץ לוויכוח הוא הרב שלמה אבינר, אשר התקשר אליי וסיפר על עדות מעניינת וחשובה ביותר.
וכך סיפר לי הרב אבינר: "לפני מספר שנים פגשתי יהודי חרדי בשם משה שויבר, אשר מתגורר בירושלים. נודע לי כי מר שושני התגורר אצלו בביתו במשך שנים רבות, ושאלתי אותו האם לדעתו מר שושני הוא הלל פרלמן או לא. לשמע שאלתי ענה לי שויבר במילים אלו: למר שושני הייתה אחות שהתגוררה בניו-יורק, וכלתהּ סיפרה לי בפירוש כי שמו האמיתי של מר שושני היה הלל פרלמן".
כמובן, התקשרתי מיד לאותו יהודי, והוא אישר באוזניי את העדות הזאת.
אם כן, יש לפנינו אפוא עדות של קרובת משפחה המאששת את זיהויו של שושני כהלל פרלמן.
מעתה מתבהרת לחלוטין, בצורה חד משמעית, זהותו של הגאון שושני, ומובהר הרקע הגיאוגרפי והרוחני שבו צמח בנערותו, כתלמיד מובהק של הראי"ה קוק. מתברר כי החזון שתלה הראי"ה בתלמידו המוכשר הלל פרלמן קרם עור וגידים. אכן, גדל הלל והיה "לשם ולתפארת בישראל".
ועוד זאת: התוודעותנו לתלמיד-מופלא זה, וחשיפת זהותו והשתלשלות חייו, מאירות לנו פן נוסף בעולמו הרבגוני של מורו ורבו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל, אשר האציל על הלל פרלמן מרוחו, חכמתו ורוחב משנתו.
[1] ראה על כך: 'בתוך החומות' עמ' 247, 248, 252. יבוא שלה עמ' קכג. מן המקור ח"ב עמ' 88. הסכמת הראי"ה לספר 'דודי לצבי' מאת ר' נתן רוטנשטרייך, ירושלים תרפ"ט. שבת הראי"ה גיליון 118.
[2] למרות שלא מפורש שם משפחתו של הלל זה, ברור כי מדובר שוב בהלל פרלמן, ולכך מספר ראיות: א' – אין עוד בכל מכותבי הראי"ה אדם בשם הלל, היכול להתאים לדמות הנמען כאן: בחור צעיר הנמצא בקשר הדוק עם הראי"ה. ב' – ר' מאיר מספר לראי"ה על מצב בנותיו, וזוהי הרי הבקשה שביקש הראי"ה מידידו ר' הלל פרלמן.
אגב: חוסר ציון שם משפחתו של הלל, לא בגוף האגרת, לא בהערות הרצי"ה על האגרות, ואף לא במפתח השמות (שסידר הרצי"ה) בסוף הספר – אומר דרשני. ואכמ"ל.
[3] מספר מאמרים נכתבו על דמותו; ראה למשל את מאמרה של מאשה טורנר: "ערב אחד עם מר שושני – מעשה שהיה", בתוך הספר 'בדרכי שלום' – עיונים בהגות יהודית מוגשים לשלום רוזנברג, עמ' 467 – 468. כאן הסתפקנו במעט פרטים ביוגרפיים, כדי שלא לחרוג מהנושאים שלנו כאן – זיהויו האישי של שושני, וקשריו עם הראי"ה קוק.
משה נחמני הוא מייסד ארגון 'אור האורות' לחקר תולדות הראי"ה קוק, ומחבר הספרים 'ביהכנ"ס החורבה ות"ת עץ חיים', 'בניין יוסף' ו'שני המאורות' על הראי"ה
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' באלול תשע"א, 2.9.2011
לפני כשלוש שבועות ציינו ברחבי העולם היהודי ארבעים שנה לפטירתו של הגה"צ ר' אריה לוין זצוק"ל, שהיה מגדולי מקורביו ומעריציו של מרן הראי"ה. בעתונות הרחבה, הרבו לעסוק בדמותו הקורנת והמופלאה של ר' אריה, ואף חשפו סיפורים חדשים על חייו.
למרות הקשר החזק והבולט בין מרן הראי"ה לר' אריה לוין, בחרו חלק מהכותבים והעורכים להעלים זאת. לעומתם יזכר לטוב העתון 'משפחה' [גליון 900, י"ג ניסן תשס"ט], שבתוך כתבה ארוכה שהקדיש לכך, ציין עובדה זו, ואף תאר את תחילת הכרותו של ר' אריה עם מרן הראי"ה:
"[...] בטרם מלאו לו עשרים שנה זכה ר' אריה לחונן את עפרה של ארץ ישראל לאחר יסורים וטלטולי דרך קשים. הוא ירד בנמל יפו בראש חודש ניסן תרס"ה ומיד התקבל אצל המרא דאתרא הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שכיהן אז כרבה של יפו וזה קירבו מאוד. מאד החלה ביניהם התקשרות נפשית הדקוה כאשר רבי אריה הפך לתלמיד מובהק להגראי"ה קוק ומעריצו הנלהב עד יומו האחרון. הגראי"ה קוק צייד אותו באותו מעמד במכתב המלצה לגאון רבי יצחק וינוגרד ראש ישיבת תורת חיים שיקבלו לישיבתו [...] כעבור כמה שנים מקבל האברך הצעיר כתב סמיכה להוראה על ידי הגאונים רבי שמואל סלנט, רבי חיים ברלין ורבי אברהם יצחק הכהן קוק".
בהמשך הכתבה הנ"ל, הובא סיפור לא מוכר, מיוחד במינו, ממנו אפשר לטעום עוד מהערצתו הגדולה של ר' אריה למרן הראי"ה.
בעל הסיפור הוא ר' יעקב קאפל רייניץ שליט"א, המתגורר כיום בגוש עציון. ר' יעקב שימש שנים רבות כמפקח במשרד החינוך, ואף הוציא לאור ספרים שונים, ביניהם פירושו של האדר"ת על בעל הטורים.
בעקבות פרסום הסיפור בעתון 'משפחה', פנינו אל ר' יעקב, ובקשנו לערוך עמו ראיון. הוא נאות בשמחה, וסיפר לנו את הסיפור מראשיתו ועד סופו, כפי שהוא לפניכם.
"אני מוצא את עצמי מאושר"
§ספר לנו את הסיפור, איך הוא התחיל?
כשהגעתי לארץ, כבר לא הספקתי להגיע לירושלים, לכותל, זה היה אחרי מלחמת השחרור. זה היה בשנת תש"כ, כשהייתי בן עשרים ושבע. גרתי בבני ברק, והיה לי חלום בלילה שאני הולך בסימטאות של העיר העתיקה ופתאום מישהו בא בריצה, תופס אותי ואומר: בא מהר, רוץ, רוץ. לא ידעתי לאן הוא סחב אותי, ורצנו.
§לא זיהית מי סוחב אותך?
לא. פתאום הגענו לאיזה כוך, נכנסתי, וכמו שנכנסתי כנראה השלמתי להם מנין, וראיתי שהרב קוק שוכב שם על המיטה. הוא היה כולו לבן (הוא עמד למות). ר' אריה לוין עומד לידו, והנוכחים אמרו פסוקי וידוי. והתחילו להגיד שם פסוקים שאני לא זוכר אותם, פסוקים מיוחדים בעלי משמעות מיוחדת שהרב קוק הקריא בפני הנוכחים. אחר כך יצאה נשמתו וכיסו אותו.
§זיהית עוד אנשים שם?
לא. ואחרי שכיסו אותו, הרב קוק קם לתחיה, והודה לי שהשלמתי את המנין. ומאוד הסעיר אותי החלום הזה.
§הרגשת שהחלום אמיתי, שזה לא סתם חלום?
כן! זה היה כל כך חזק, שכל דבר זכרתי בדיוק. למחרת כתבתי מכתב לר' אריה לוין, בו סיפרתי שאני נסער מאוד, שחלמתי את החלום הזה, ועל זה הוא השיב לי במכתבו.
§במכתב שכתבת לר' אריה, תארת לו את החלום?
כן. ועל זה הוא השיב לי.
§הרב קוק הודה לעוד אנשים, או רק לך?
לא, לא. רק לי, אני הייתי זה שהשלים.
§אתה זוכר את המילים שהוא אמר לך?
לא. אני רק זוכר שהוא הודה לי, שבזכותי הושלם המניין.
§נזכרת אחר כך בפסוקים שהקריא הרב קוק, או בנושא שלהם?
לא. ר' אריה כותב: חבל שנשכחו ממך. כך כתבתי לו.
§נשאל אותך שאלה שבטח כבר חשבת עליה. למה דווקא אתה זכית לחלום הזה? יש לך איזו השערה?
שום השערה. לא חשבתי על זה ביום הזה.
§ולא היה לך קשר עם דמותו
של הרב קוק?
לא. לא גדלתי באסכולה שלו.
§לפני החלום דיברת פעם עם
ר' אריה לוין? הכרת אותו?
לא. אמנם ידעתי שהוא קיים, כי גדלתי בירושלים, וגרתי לא רחוק ממנו.
§החלום הזה השפיע עליך לטווח ארוך?
אחרי מלחמת ששת הימים באתי לכותל וראיתי את ר' אריה לוין, ניגשתי אליו ואמרתי לו את שמי – רייניץ. אז הוא אמר בשמחה: "הנה בעל החלומות הלזה".
§הוא זכר אותך מאז?
כן, הוא היה לו זיכרון פנומנלי. הוא זכר את הסיפור הזה, שהיה בשנת תש"כ, וכשפגשתי אותו זה היה בתשכ"ז, שבע שנים אחרי.
§סיפור מרגש...
מאוד! הייתי מאוד נסער, זה שהוא קם לתחייה, וגם זה שהוא הודה לי.
להלן נוסח מכתבו של ר' אריה לוין:
[...] חיים וברכה למשמרת שלום לכבוד ידידי הנכבד הרה"ג מוה"ר יעקב ק' רייניץ הי"ו
יקרת מכתבו מיום ט"ז למטמונים אשר הרעיש אותי ברגש נורא מהחלום הטוב קבלתי תמול. הדלקתי נר נשמה לע"נ ואמרתי בלבי לכבודו חלמא טבא חזית חלמא דידך טבא הוא וטבא להווי רחמנא שוי' לטב לחיים ולשלם.
אשרי מי שראה פניו בחלום, פניו המאירים כספירים בלהבות אש קודש אשר אני מוצא את עצמי מעט מאושר אשר גם אני הייתי במקום הקדוש שם. "ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, וכתיב בתריה כי יראה חכמים ימותו".
בפרט לעשות נחת רוח כ"כ גדול ונורא חסד ואמת על פי התורה הק', כאשר כבודו כותב והמנוח זצוק"ל זי"ע קם בתחיית המתים והודה על החסד של אמת. אין לשער גודל זכותו של כ' שזכה מה שזכה וחבל על שנשכח מאתו הפסוקים אשר הקריא רבינו זי"ע.
וישלח לנו הקב"ה את גואל צדקנו ויקבץ גלויותינו ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו ומלאה הארץ דעה את ה' וכו' ועיננו רואות את מורנו המורה לצדקה.
ברוב תודות אשר הואיל בטובו להודיעני מזה.
בכבוד, ארי-ה לוין
***
במסגרת עבודתו בהוצאת ספר בעל הטורים, נפגש הרב רייניץ עם הרצי"ה קוק, בנו יחידו של מרן הראי"ה. וכך הוא מספר:
אחרי שיצאה המהדורה השניה, באו אלי ואמרו לי שיש כתב יד של האדר"ת, על בעל הטורים, פירוש שלו. זה היה בישיבת פוניבז'. ושם הרב כהנמן נתן לי רשות להעתיק. במהדורה השלישית צירפתי את זה. כשהבאתי את הספר לר' צבי יהודה, הוא סיפר על גדולת הסבא. הלא אביו הרב קוק היה חתנו של האדר"ת! באותה פגישה הוא דיבר איתי על כך שזו זכות להוציא את דברי האדר"ת.
הערצתו של ר' אריה למרן הראי"ה
לפני כמה חודשים, סיפרנו בהרחבה על הקשר המופלא בין מרן הראי"ה לר' אריה לוין. כנגד אלו המנסים להעלים זאת, אולי במחשבה שכך 'יצילו' את כבודו של ר' אריה, כדאי לשוב ולהיזכר ממי קיבל ר' אריה את מידת החסד המופלאה שהייתה בו, ובזכותה התפרסם כל כך.
וכך העיד ר' אריה על עצמו, בהספדו על מרן הראי"ה, כי את מידת החסד זכה לקבל מאת הראי"ה:
"ואני אם אינני כדאי כלל לדבר ולספר בשבחו של רבינו הגדול לתאר גאון עוזו וצדקתו, אמנם במקום גדולתו הייתה ענוונותו להתקרב אלינו כ"כ להשפיע לכל אחד כפי ערכו שיוכל לקבל [...] שקידתו העצומה בתורה לא הפריעה אותו מלהשתתף כל ימיו בצערן של ישראל, ומסר נפשו עליהם במסירת נפש ממש, כרועה נאמן השליך את נפשו מנגד בעד כל אחד ואחד מישראל.[...] זכרתי ימים מקדם, כאשר זכיתי לעלות לא"י בשנת תרס"ה, שחרתי את פני רבינו זי"ע ביפו וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אחד. אח"כ הלכנו לשוח מעט בשדה. בדרך קטפתי איזה פרח, והתחלחל רבינו זצ"ל ואמר לי בחיבה: תאמין לי שמימי נזהרתי שלא לקטוף עשב או פרח אשר יכול לגדול עוד או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ומכה אותו ואומר לו: גדל! ובפרט בארה"ק. הדברים האלו שיצאו מלב טהור וקדוש נכנסו עמוק בלבבי, והתחלתי להרגיש ביותר מידת החמלה על כל דבר"['אוהב ישראל בקדושה' עמ' 126– 128].
ראש חודש אצל מרן הראי"ה
החלום הנ"ל אירע בראש חודש (א' אייר), ולא דבר ריק הוא. ביום זה היו מגיעים צדיקים וחסידים מיקירי ירושלים אל הראי"ה, לקבל את פניו [עיין באריכות בספר 'מועדי הראי"ה' עמ' לז – מו]. בין הנאספים היו הגרי"מ חרל"פ, האדמו"ר רבי שלמה מזוויהל זיע"א, רבי דוד כהן 'הנזיר', ואף רבי אריה לוין.
הגרי"ש אלישיב: "הוא הגדול מכולם!"
כל משפחתו של ר' אריה הייתה קשורה מאוד למרן הראי"ה. כך למשל מורו ורבו – גדול המקובלים ר' שלמה עליאשוו זצ"ל, היה בידידות גדולה עם מרן הראי"ה. מחותנו – ר' אברהם אלישיב זצ"ל (חתנו של בעל הלשם) היה מבאי ביתו של מרן הראי"ה. ויבלחט"א גם פוסק הדור – הגאון ר' יוסף שלום אלישיב שליט"א, הנכד, שעלה ארצה בסיועו של מרן הראי"ה, ואף זכה שהראי"ה יסדר את קידושיו. חתן נוסף של ר' אריה – הגאון ר' שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, שהיה מגאוני הדור, היה מקורב מאוד למרן הראי"ה. גם הגאון ר' חיים יעקב לוין, בנו של ר' אריה, היה תלמידו חביבו של מרן הראי"ה. לפני כמה חודשים סיפרנו בהרחבה על כל זאת.
נוסיף כאן סיפור חדש, שהגיע אלינו לאחרונה, המלמד אותנו על ההערצה הגדולה עליה חונכו וגדלו בני משפחתו וקרוביו של ר' אריה, ובתוכם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א. את הסיפור שמענו מפי הרב ישראל משה סלומון שליט"א (בנו וממשיך דרכו של הרב ברוך שמעון סלומון זצ"ל, רבה של פתח תקווה שנפטר לפני כמה חודשים) במעמד שירת הים בשביעי של פסח:
"מסורת חשובה היא המעמד הזה של אמירת שירת הים בליל שביעי של פסח במנגינות המקובלות מבית מרן הרב זצ"ל והרב חרל"פ זצ"ל. פעם נכנסתי עם אבא זצ"ל אצל מרן הרב אלישיב והיה זה בעידנא דחדוותא והם דיברו מעניינים שונים ולא כמו הכובד ראש הרגיל שהיה ביניהם כשהיו מדברים בדברי תורה. ואז שאל אבא את מרן הרב אלישיב על ההכרות שהיתה לו עם הרב קוק זצ"ל והוא אמר "הוא היה גאון וצדיק ראשו בשמים, אגרויסע פון אלע" (הוא הגדול מכולם)".
והמשיך הרב ישראל: "מי שמבין את משמעות הביטוי הזה יכול להבין עד כמה גדול הוא היה".
יש לציין, כי סבו של הרב ישראל משה סלומון שליט"א, הרב דוד סלומון זצ"ל, עלה לארץ יחד עם הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב אברהם שדמי זצ"ל, ע"י סיועו של מרן הראי"ה, ומיד הלך ללמוד בישיבת 'מרכז הרב'. שם הוא התיידד עם הרב משה צבי נריה זצ"ל. ארבע שנים אחר כך הוא קיבל סמיכה מהגאון ר' יעקב משה חרל"פ זצ"ל.
אני רוצה כאן רק לספר אחד מהדברים שנקלט במוחי וחדר לעמקי לבבי, והשאיר עלי רושם לכל שנות ימי חיי, וכל מה שראיתי, שמעתי, וקלטתי ממנו אחרי כן, התרכזו סביב נקודה זו.
זה היה בשנים הראשונות להופעתו של רבינו זצ"ל במקדש מלך עיר מלוכה בירושלים עיה"ק, הייתי אז נער כבן תשע או עשר שנים, והיה זה בש"ק פרשת יתרו, אחרי שסעדנו סעודה שלישית אמר לי אבא זצ"ל[1] מכיון שהשבת הזו היא שבת של קבלת התורה, בוא ונלך אל הרב לשמוע דבריו הקדושים.
אמרתי לו: אבא, מה אלך – ובלאו הכי לא אבין את דבריו. ענה לי אבא ואמר: ג' תשובות לדבריך. א – הלא אתה יודע שבקבלת תורה אמרו אבותינו נעשה ונשמע, ואם לא תוכל לקבל את הנשמע – לכל הפחות יהיה לך הנעשה, ב – בקבלת התורה כתוב "וכל העם רואים את הקולות"[2], אם לא תשמע אז תראה, ג – והוא העיקר אני רוצה שתסתכל בפניו הקדושים והמאירים וזה יכניס יראת שמים בלבך, ושכל במוחך, שכן כתוב בישעי' "והיו עיניך רואות את מוריך"[3], ואח"כ כתוב "ואזניך תשמענה דבר מאחוריך...". נעניתי לו והלכתי אתו.
ואמנם מה שהרגשתי אז לא אשכח כל ימי חיי, הבית היה מלא אנשים – צפוף, אור לא היה, לא יכולתי לראות פניו הקדושים, אבל הקול שמעתי. ובלבי הקטן הרגשתי מעמד [הר] סיני, והעיקר – כי גם תפסתי והבנתי קצת מדבריו את ההתחלה הבנתי, כי דיבר בצורה כה פשוטה ומובנת לכל, ואחר כך עלה לעולמות עליונים, וזה כבר לא הבנתי כלל, אבל מה ששמעתי והבינותי נשמרו אצלי עד היום, כנר לרגלי, ואור לנתיבתי.
התחיל בפסוק "ואת המעשה אשר יעשון"[4], ודרשת הגמ' שהייתה ידועה לי, כי למדתי אז מסכת בבא מציעא, "והמעשה – זה הדין, אשר יעשון – זה לפנים משורת הדין"[5]. איך לומדים מ"אשר יעשון" לפנים משורת הדין, ואמר שישנם שני דברים, יש ענין של לשמור ולקיים את מצוות ד', ויש ענין של לעשות רצון ד' – רצונו של הקב"ה.
והסביר את זה במשל לאחד שהיה נצרך לסכום של עשרת אלפים ל"י, והיה לו קרוב או מכר שהיה יכול לספק לו את הסכום הזה, אך מכיון שלא היה לו האומץ לבקש ממנו סכום גדול כזה – לכן ביקש ממנו רק חמשת אלפים, ונתן לו, נמצא שבקשתו נתמלאה, שכן ביקש חמשת אלפים וקבל חמשת אלפים, ולו היה הנותן באמת ידידו ורוצה בכל נפשו למלא רצון המבקש, כי אז היה שואל אותו – הגיד לי האמת, האם חמשת אלפים האלו יספיק לך – או אולי צריך אתה ליותר, כי אז לא רק שהיה ממלא בקשתו, כי אם גם ממלא רצונו.
והנה הקב"ה נתן תורה ומצוות לעמו ישראל, ומכיון שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, לכן לא דרש אלא רק מה שבכוחו של האדם לקיים, זאת אומרת, בכוחו של כל אחד ואחד, לאחד יותר קל, לאחד קצת יותר קשה, כל אחד לפי מדרגתו. אבל כל אחד יכול לקיים את התורה והמצוות על ידי מאמצים יתירים, כי אחרת לא היה הקב"ה דורש מאתנו, ומצווה אותנו עליהם. אבל יש מדריגה יותר גדולה מקיום המצוות, והיא לעלות יותר ויותר ממה שהוא מצווה, להגיע עד להקב"ה, עד ד' אלקיך, וזה לא יכולים כבר לדרוש – זהו כבר תלוי בידי האדם, זה נקרא רצונו של הקב"ה, וזהו כוונת חכמינו ז"ל "המעשה הוא הדין", הוא מה שמצוה הקב"ה, אבל "אשר יעשון" זה כבר מה שהאדם עושה מבלי שיצטווה – זהו רצונו של הקב"ה לפנים משורת הדין.
והנה כדי לדעת רצונו של מקום צריך האדם להיות במדריגה גדולה מאוד כמובן – (למדני לעשות רצונך).
אבל איך יכול בן אדם פשוט להגיע למדריגה זו – על זה הוא אמר, כי יש דרך קל מאוד להגיע למדריגה זו, והיא לראות בפסוקים – מה רוצה הקב"ה.
ואם אתה מסתכל בפסוקים ורואה מה שד' רוצה, זהו רצונו של הקב"ה.
מאז התחלתי לסקור ולמצוא כל הפסוקים אשר בם נזכר רצונו של ד', ומצאתי, כי רוצה ד' בעמו – רצית ד' ארצך – כי רוצה אתה בתשובת רשעים. ולפי"ז הסתכלתי במעשיו – וראיתי את דבריו, ישמח ד' במעשיו הקב"ה שמח בחלקו – כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו.
הרה"ג ר' יעקב רקובסקי שליט"א, הוא צאצא לראשוני העולים לארץ לפני כמאה חמישים שנה, בתקופת עליית תלמידי הגר"א. אבות אבותיו היו מראשי הבונים ועסקו רבות בישוב הארץ, מתוך גדלות בתורה, ומתוך השקפת אתחלתא דגאולה. כדי לתת רקע מתאים לסיפורים שיבואו בהמשך, נספר על אבותיה הגדולים של משפחה זו, שמרן הראי"ה נמנה גם הוא על צאצאיה, מצד אמו. סיפור תולדות המשפחה מסופר באריכות בספר בשם 'בני יונה', שכתב אחד מבני המשפחה בשם אברהם ליואי, ומשם נלקחו הרבה מהדברים שנכתוב להלן.
הגה"צ ר' אברהם מפריל – זקנו של מרן הראי"ה
אבות אבותיו של הרב יעקב רקובסקי, היו רבי יהודה ודבורה פרידלנד, תושבי העיירה היהודית רזיצה בפלך ויטבסק שברוסיה הלבנה. לבני הזוג פרידלנד נולד הבן הבכור יונה, בשנת תקנ"ט בערך. ליונה היו אח אחד ושתי אחיות, שאחת מהן נישאה לרבי אברהם, שהיה אח"כ רב בעיירות של ליטה – פריל ושביז. רבי אברהם היה מקובל עצום. בנו של רבי אברהם היה רבי רפאל, אביה של מרת פערא זלאטה, אמו הצדקנית של מרן הראי"ה, שנקרא על שמו של רבי אברהם. וכך מספר עליו הרצי"ה קוק:
"זקננו רבי אברהם, היה תלמיד חכםגדול מאוד, והיה לומד גם הרבה זוהר. השאיר ספרי זוהר שלו, מלאים בהערות שלו בכתב ידו. בזוהר חדש, פרשת וישב, מדבר על יוסף הצדיק. כתוב שם: "מיומא דאיסתלק ההוא צדיק", משם מתחיל חשבון מיוחד של הקץ המגולה. וכתב שם בכתב ידו, על מילים אלו: "כאן רמז על גויעת הגאון". מן הגאון (הגר"א מוילנא) מתחיל חישוב של הקץ המגולה, מתחיל סדר של גאולה . סדר מיוחד. מהגאון מתחיל סדר של עליה לארץ, והעליה הזו נמשכת מאז ועד הנה" ['מתוך התורה הגואלת' פרק א'].
רבי אברהם היה מפורסם בתור גדול בנגלה ובנסתר, ומלבד זאת היה מצויין במידותיו התרומיות. הוא היה איש חסד מיוחד, וסיפורים מופלאים מסופרים על כך [ראה 'שרי המאה' ח"בעמ' 206 -207]. הג"ר ראובן מרגליות, בספרו 'זוהר חדש', מביא קונטרס בשם 'זהירותא דאברהם' – הערותיו של רבי אברהם על הזוהר, אותם העתיק מכתב יד שקיבל ממשפחת קוק [ראה דברי הראי"ה על כתב יד זה, ב'אגרות הראי"ה' ח"א עמ' קכט].
כשהגיע רבי יונה לפרקו, נשא לאשה את אסתר, אף היא מבית פרידלנד. לאחר החתונה, עבדו רבי יונה וגיסו רבי אברהם באותה מלאכה, ונקראו בכינוי 'פוטשנה', על שם מלאכתם. אמנם, עיקר עיסוקם היה בתורה. ובשלב מסויים עבר רבי אברהם עבר לרבנות בערים מסויימות, ורבי יונה היה לדיין, שלא על מנת לקבל פרס, בעיר מולדתו רזיצה.
אחד מבניו של רבי יונה, היה רבי משה ליב, שהיה ת"ח וירא שמים גדול. הוא נשא לאשה את מרת לאה, ונולדו לו מספר ילדים, אך בפוגרום שנעשה בעיירה בשנת תר"ח, נרצחו אשתו וכל ילדיו, מלבד אחד שנותר להם לפליטה – יעקב מן, בן הזקונים, שהיה בן שנתיים. על שמו נקרא הרב יעקב מן רקובסקי שליט"א.
השפעתו של ר' יונה פרידלנד על מרן הראי"ה
כבר מנעוריו היה רבי יונה פרידלנד נכסף ומשתוקק לעלות לארץ ישראל, וביום ו' עש"ק ל' בתשרי א' דר"ח מרחשון תרי"ט זכה לממש את חלומו, יחד עם כל בני משפחתו, בהגיעם לנמל יפו. רבי יונה עמד בגיל ובחרדת קודש, ואמר: מקום אשר משה רבינו לא זכה להכנס בו, אני זוכה בעזרת אלוקי צורי. כלום מילתא זוטרתא היא?".
אך לא כל ביתו של רבי יונה עלו אתו: בנו, רבי משה ליב, נשאר עדיין עם בני ביתו לגמור סדור ענייניהם שם. בינתיים שכר רבי יונה דירה מרווחת לצריכהם באיזור הסמוך לכותל המערבי. בדירה זו הסתדרו, והכינו אותה גם בשביל הרמ"ל וביתו שהתכונן לבוא עוד באותו חורף. את פרשת מסעו לירושלים וראשית התישבותם בה, תאר רבי יונה במכתביו אשר כתב למשפחתו בעיירה רזיצה, ובעיקר לגיסו האהוב עליו כנפשו – רבי אברהם, זקנו של מרן הראי"ה.
סיפרנו בעבר על גדולי ישראל שונים, שהשפיעו על דבקותו וקישורו של מרן הראי"ה לקדושת ארץ ישראל. הזכרנו את רבו, הגאון הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל; דודו זקנו מצד אביו, הגאון רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל, וכן את הגאון רבי יוסף ריבלין זצ"ל, ראש בוני הארץ. והנה מתגלה דמות נוספת שהשפיעה על מרן הראי"ה, כפי שמספר אחד מצאצאיו של רבי יונה פרידלנד, אברהם ליואי ז"ל:
"הרב קוק סיפר לי, עד כמה התפעל ממכתביו של הדוד רבי יונה. הוא נולד כחמש שנים אחרי שעלה רבי יונה ירושלימה, אך המכתבים שקיבל מסבו והדברים ששמע בבית בילדותו עשו עליו רושם בל ימחה. הוא זכר עוד מה שתיאר הדוד רבי יונה במכתביו על דבר התיבות שעל הפרדות שבהן ישבו הנשים ועל האבנים ששמו בארגזים לשווי משקל. "תשובת המשקל" הייתה שיבת בנים לבית אבותם. נראה הדבר שפרשת נסיעה זו הייתה מתארת יפה, ורבת רושם הייתה בבית הגיס רבי אברהם והשפיעה על צאצאיו לכיסופיהם וחיבתם לארץ".
לא ארכו הימים, ועוד באותו חורף תרי"ט חיסל רבי משה ליב את כל העניינים שהיה זקוק לסדר בעיירת מגוריו בחו"ל. בירושלים הכינו לו את הדירה ורהיטיה כראוי לבעל משפחה, וציפו לבואו. בעלייתו לארץ, שמחו מאוד בני המשפחה, והודו לד' על איחוד המשפחה מחדש.
אחרי ארבע שנים, בשנת תרכ"ג, נפטר רבי יונה בירושלים, ונקבר בהר הזיתים. מלבד גדולי הרבנים שהספידו אותו, נשא נכדו רבי יעקב מן הספד מיוחד, ליד קברו, ופתח בפסוק "יונתי בחגוי הסלע". באותו זמן היה רבי יעקב מן נער כבן חמש עשרה שנים.
רבי משה ליב פרידלנד
רבי משה ליב פרידלנד [=הרמ"ל] היה גדול בנגלה ובנסתר. זקני מאה שערים סיפרו כי גם בשעות מאוחרות בלילה היה מנצנץ אור בחלונות ביתו, משום שעסק אז בלימוד קבלה [ספר 'מאה שערים' עמ' 44]. גם אביו המנוח, רבי יונה, נהג לקום בחצות לילה ולהגות בתורה. מנהג זה התקבל אצלם מאבות אבותיהם, משום שהתייחסו על משפחת דוד המלך, שהיה קם בחצות לילה. כמו כן הם התייחסו למשפחתו של יונה הנביא, ולכן במשפחתם חוזרים השמות דוד ויונה.
הרמ"ל היה מפורסם בידיעותיו ובקיאותו בתנ"ך, בעל מדרש ובקי במשניות. הוא היה קובע על פי מקורות תורניים אילו מקומות נוחים המה לישוב ונטיעה. סיפר רבי יוסף מינסקר לרבי חיים מן (נינו של הרמ"ל), כי כשיסדו את שכונת מאה שערים היו שביקשו לייסדה בדרך חברון, ואילו הרמ"ל הודיע על פי מה שלמד ממקורות תנכיים, ששם לא יצלח הישוב, ודווקא במקום זה, שבו נמצאת כיום השכונה – יצלח. כך גם תמך הרמ"ל ע"פ מקורות תנכיים, בקניית אדמות פתח תקווה במקום שקנוה.
הוא היה הראשון שהכניס עבודה עברית במקצוע הבנין, סיתות ובניה, והשתדל להעסיק רק יהודים בעבודות הבנייה [ספר 'דברי ישעיהו' עמ' יב, וראה שם סיפורים נוספים עליו].
"כי פקד ד' ארצו ונחלתו"
באחד ממכתביו של הרמ"ל הוא מפאר ומשבח את הרעיון של עבודת האדמה שהיא היסוד לגאולה, והוא מברר את מטרת עלייתו הוא וביתו לארץ, להתפרנס מיגיע כפיו ולא מקופת הצדקה. מכתב מיוחד זה התפרסם בעתונות של אותה תקופה ['המגיד' תרכ"ב גיליון 26 ועוד]. מכתב זה נשלח לד"ר ח' לוריא, על ידי הג"ר יעקב ליב לעווי אב"ד ירושלים, כהוכחה לדבריו של רבי יעקב לעווי שאנשי ירושלים מאמינים כי עבודת האדמה היא אתחלתא דגאולה. וזה לשון המכתב:
"לכבוד הרב המופלג השלם מו"ה חיים בר"ש לוריא מיסד חברת ישוב ארץ ישראל [...].
היות שבאתי לירושלים עה"ק תוב"ב זה שלוש שנים מעיר חרסון ממדינת רוסלאנד, ובפירוש על תנאי זה עליתי לאה"ק שלא להתפרנס חו"ש משל אחרים מחלוקת הצדקה רק להתפרנס מיגיע כפיים בעזה"י, וגם הייתה לי פרנסה בחוץ לארץ ב"ה, אך מחמת חיבת הארץ עליתי עם כל משפחתי, וכולם על זה התנאי הנ"ל [...]. והנה ראיתי המכתב שבא ממעלתכם להג"צ הנ"ל, אמרתי על זה הענין שמן השמים העיר ד' את רוחכם הטוב לעשות קאלאניות לעבודת האדמה, ואין תקון לארץ הקדושה יותר מזה. [...] והייתה לי שמחה גדולה מזה, כי פקד ד' את עמו על ידי הגבירים החכמים לעשות עבודת אדמה באה"ק, ואין לנו תיקונים גדולים יותר מזה. וכמאמר הנביאים בכמה מקומות וכו', ומחמת השמחה על הבשורה הזאת כי פקד ד' ארצו ונחלתו עזבתי את מלאכתי והנחתי פעלי ויצאתי בכל הכפרים הסמוכים ליפו לדרוש ולחקור הטוב מכל השלושים בקשות שביקשתם מר' דוד הנ"ל להודיע לכם על נכון לקנות אדמה [...] ממני משה בן יונה מחארסון יפו עיה"ק ה' תמוז תרכ"ב ליצירה".
ר' יעקב מן – הבונה הגדול
במשפחה זו גדל הנער יעקב מן, וכבר בגיל קטן מנבאים לו גדולות ונצורות. הוא שוקד על לימודיו בצורה מיוחדת, וזוכה ללמוד תורה מפי סבו רבי יונה, שאוהבו כנפשו, וממנו הוא מקבל את דרך הלימוד בבקיאות ובעיון. לאחר כמה שנים, בהגיעו לבחרות, ר' יעקב כבר בקי בעל פה בחלק א' של יורה דעה. הוא נעשה תלמיד חביב לר' יהושע לייב הרב מקוטנא בעל 'זית רענן'. אחר כך היה תלמיד מובהק של הג"ר משה נחמיה כהנוב מחסלביץ, ראש ישיבת 'עץ חיים'. דרך לימודו של ר' יעקב הצעיר, והליכות חייו, מצאו חן בעיני הרב כהנוב וקרבהו מאוד. כל ימיו הלך רבי יעקב מן בדרך רבו, וקיים מצוות והגית בכל עת ובכל שעה. תמיד היה חוזר משניות בע"פ. גם בשעה שעבד בבנין, היה משנן פרקי משניות. הוא נחשב בין טובי הלמדנים בעיר, מופלג וחריף ובעל שכל ישר. היה תלמיד מובהק למרן הג"ר שמואל סלנט, שהיה מכבדו ומחבבו כנפשו, והסמיכו לסדר קידושין. במשך שנתיים ימים היה מגיד שיעור בפני בחורים בכיתה הגבוהה של הת"ת בבתי אונגרין שנוסד אז. בין הבוחניםהקבועים בכיתתו היה ר' יוסף
חיים זוננפלד ['דברי ישעיהו' עמ' יב].
מתוך גדלותו בתורה, ושייכותו הפנימית לקדושה, התעסק רבי יעקב מן בבניית הארץ ובישובה, והשקיע בכך את כוחו.
בין המבנים שבנה: בית החולים שערי צדק, שכונת אחווה, טחנת קמח בעיר העתיקה, ועוד. בשלב מסויים קיבל רבי יעקב מן הצעה מהג"ר שמואל סלנט לשבת כדיין בבית הדין של ירושלים – אך הוא סירב, בטענה שדיינים ישנם רבים, ואילו בשטח הבניה נצרכת תרומתו יותר, ולכן הוא מעדיף לבנות את העיר ולהתפרנס כקבלן בניין[ראה עוד
אודותיו בספר 'מוסד היסוד' עמ' 228].
גדול בתורה
כשאנו באים לשוחח עם הרב יעקב רקובסקי שליט"א על דמויות ההוד ממשפחתו, בני ירושלים של מעלה, אנו יודעים מראש כי גם אם נשב שעות ארוכות יהיה זה כאין וכאפס לעומת כל מה שאפשר לספר עליהם.
$ הסבא רבא של הרב, הגאון רבי יעקב מן זצ"ל, היה מגדולי בוני הארץ.
"הוא היה גדול בתורה, קבלן גדול. הוא בנה את בית החולים שערי צדק הישן. הוא היה מסתובב על חמור, מפני שאז לא היו מכוניות; כל איש ציבור רכב על חמור, ואנשים רצו אחריו לשמור עליו. רבי יעקב מן היה בן בית אצל הגה"ק מהרי"ל דיסקין, הרב מבריסק, ומספרים שכאשר רבי יעקב מן ביקר אצלו בעיר העתיקה, תמיד הרב מבריסק ליוה אותו עד המדרגות, ולא היה נכנס הביתה, עד שהוא כבר לא ראה אותו ברחוב. הרי הגמרא אומרת "גדולה לויה", ללוות אורח. זה היה כבוד גדול, שהרב מבריסק מלווה אותו.
רבי יעקב מן היה איש גדול בתורה, וכשהלך בדרך, רדפו אחריו בני תורה, והשיחות היו בדברי תורה. היום יש כלי עבודה, אז לבניין כזה (של כמה קומות) היו צריכים שלוש מאות עובדים, ואפילו יותר, והוא השתלט על הכל.
אומרים על רבי יעקב מן, שהייתה שאלה בירושלים, איך קובעים מזוזה, באלכסון או ישר. כולם חשבו, בקו אלכסון. ואמרו: נשאל את הרב מבריסק. כשבאו לשאול אותו, הוא אמר: תשאלו את רבי יעקב מן. שאלו את רבי יעקב מן, ואמר להם: רק בעמידה, ישר, ולא באלכסון. הם אמרו לרב מבריסק שרבי יעקב מן אומר כך, אז הוא אמר: אם רבי יעקב מן אומר כך, כך צריך להיות. אחר כך סיפרו לו (לרבי יעקב מן) את זה, והוא, שהיה בעל חוש הומור, אמר: אם כבר בא מישהו ואומר לכם דבר ישר, אתם רוצים לעשות גם אותו עקום..."
רבי חיים מן זצ"ל – ראש המלמדים ב'עץ חיים'
בנו של רבי יעקב מן היה הגאון רבי חיים מן זצ"ל. הוא היה אחד מגדולי ירושלים, וכיהן כראש המלמדים ב'עץ חיים', וכנשיא 'ועד איחוד המלמדים'. לפני שנספר על דמותו המיוחדת, נספר מעט על מוסד מיוחד זה, שהיה קשור מאוד למרן הראי"ה.
'עץ חיים' היה לאחד מסמלי הישוב הישן כולו. במוסד זה התחנכו דורות על דורות מתחילת לימוד הקריאה עד שהפכו להיות גדולי ישראל. ישיבת עץ חיים הייתה עמוד השדרה של ירושלים, מאז יסדוה מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל רבה של ירושלים, יחד עם חמיו הגאון רבי זונדל מסלנט זצ"ל והגאון רבי יהושע ברדקי זצ"ל.
במשך כמאה שבעים שנותיה, הוציאה עץ חיים אלפי תלמידים גדולי ישראל, מורי הוראה ואדמו"רים. ביניהם מרן הגרצ"פ פרנק זצ"ל רבה של ירושלים, שלמד בחברותא עם הגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל, הג"ר פנחס אפשטיין זצ"ל ראב"ד העדה החרדית, רבי נתנאל סופר זצ"ל, הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הג"ר חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל ראש ישיבת כרם ביבנה, מרן הגר"א שפירא זצ"ל והג"ר יעקב רוזנטל שליט"א אב"ד חיפה. כל אנשי ירושלים למדו בעץ חיים. מנטורי קרתא ועד לאנשי המזרחי.
לישיבת 'עץ חיים' יש ספר בשם 'ספר הזהב של חברי ההנהלה', בן למעלה ממאה שנה, כאשר בדף הראשון מופיעים שמות רבני ירושלים, הגר"ש סלנט, הרב מקוטנא, האדר"ת, רבי חיים ברלין, ומרן הראי"ה.
הגרא"ז מלצר: "גדול מרביצי התורה בדורו"
כאמור, רבי חיים מן היה ראש המלמדים ב'עץ חיים', וזכה לגדל יותר מעשרת אלפים תלמידים. כשאנו שואלים את הרב רקובסקי על סבו רבי חיים מן, הוא מדבר עליו בהערצה גדולה:
"סבי רבי חיים מן היה ראש המלמדים בעץ חיים, עד כדי כך שרבי איסר זלמן מלצר אמר לכתוב עליו "גדול מרביצי התורה בדורו". אתם יודעים מה זה? הוא מת לפני שישים ושבע שנים, ואז היה הדור הגדול של כל גדולי עולם, והיה ויכוח במשפחה מה לכתוב על גבי המצבה. יותר מעשרת אלפים תלמידים העמיד, כל גדולי התורה זה ממנו, והתלבטו מה לכתוב. הוא היה איש עניו, והוא לא היה מסכים לכתוב על המצבה שבחים. אמרו שאני אלך לרבי איסר זלמן, ראש הישיבה, הוא המנהיג שלנו, שהוא יחליט, הוא מכיר אותו טוב. באנו אליו, והוא אמר: על רבי חיים מן מסתפקים מה לכתוב?! ואמר באידיש לאשתו, הרבנית: תני לי עט ונייר, ואני אכתוב. וזה מה שהוא כתב ("גדול מרביצי התורה בדורנו"). זה מגיע לו.
רבי שלמה זלמן (-הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שלמד אף הוא אצל רבי חיים מן) אמר לי תמיד: "רבי יעקב, אם אני יודע ללמוד תוספות, אם יש לי גישה להגיע לקצות, לנתיבות - זה מרבי חיים מן!".
מחנך דגול היה רבי חיים מן. מומחה בקנה מידה נדיר בהוראה והסברה, מלבד גאונותו המופלאה בתורה. כך גם היו לו הדרכות מיוחדות בצורת הלימוד. סיפר פעם מרן הגר"א שפירא זצ"ל שרבי חיים היה נוהג ללמד את כל ה'פני יהושע' על הסוגיא.
"היה מדבר תמיד ברעיונות הגר"א ותלמידיו"
כאבותיו הגדולים, היה ר' חיים מן קשור אף הוא לתורת הגאולה של הגר"א, ובהזדמנויות רבות היה מזכיר אותה, כפי שמעיד חתנו הגר"א רקובסקי: "הוא היה מדבר תמיד ברעיונות הגר"א ותלמידיו על מצוות ישוב אר"י, קיבוץ גלויות וכו' ומסירות נפשם בעבודת היסוד של ישובנו הק' בתוך תנאים קשים של הימים ההם כנודע" ['מדרש שלמה' עמ' יד].
בהזדמנויות שונות היה מזכיר רבי חיים את דמותו המופלאה של ראש בוני ירושלים – הצדיק רבי יוסף (יושעה) ריבלין זצ"ל, שבמשך כל חייו פעל רבות בישוב הארץ, מתוך השקפת 'אתחלתא דגאולה' של רבינו הגר"א. רבי יוסף הרבה לעורר ולעשות לטובת ישוב האדמות השוממות שמחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, מתוך מסירות נפש של ממש. רבי חיים היה מרבה לדבר בהערצה על מפעליו, כתביו ודרשותיו הנלהבות של רבי יוסף, ואף כתב מאמר נרחב בשם 'מרחיבה של ירושלים', ובו סיפורים רבים מהם משתקפת דמותו המיוחדת של ר' יוסף. יש לציין שרבי חיים מן היה דר בשכנות לרבי יוסף ריבלין [ראה בקונטרס 'מגילת יוסף' עמ' 14 בסוף ספר 'מדרש שלמה'. ובספר 'מוסד היסוד' עמ' 240]. באחת הרשימות שנותרו בכתב ידו, מספר רבי חיים כי בראשית ההתיישבות לא רצתה אמו לצאת לגור ב"מדבר", מפני השממה הרבה והסכנה וכו', ורק ע"י השפעתו של ר' יוסף התיישבו הוריו בשכונה בתחילת יסודה [ראה 'מוסד היסוד' עמ' 240].
באסיפת האזכרה לר' יוסף ריבלין, שנערכה ביום כ"ז אלול תרפ"א (במלאות כ"ה שנים לפטירתו), נאמו גדולי ישראל, ביניהם זקן המקובלים בירושלים הגה"צ רבי שמעון לידר הורוויץ, הגרי"מ טוקצינסקי, וגם רבי חיים מן. ראש הדוברים היה כמובן מרן הראי"ה. האסיפה התקיימה בבית הכנסת 'מזכרת משה', במעמד רבנים, ראשי מוסדות ועסקני ציבור שונים. הקהל העצום שנכח במקום, הקשיב בצמא לגדולי ישראל, שדברו רבות על אמונת ה'קץ המגולה' ששכנה בליבו של רבי יוסף ['מדרש שלמה', מגילת יוסף ח"ב עמ' 23. את דברי ההספד של מרן הראי"ה הבאנו בגיליון מס' 61 ].
קבלת פני רבו ברגל
ר' חיים היה ממעריציו הגדולים של מרן הראי"ה. חתימתו מופיעה על גבי מכתבי הרבנות שהגישו גדולי ירושלים למרן הראי"ה, בבקשה שיכהן כרבה של ירושלים. ליד חתימתו מופיעים חתימותיהם של כל הרבנים, העסקנים וראשי המוסדות החשובים, שהזדהו כולם עם מרן הראי"ה [ראה 'לשעה ולדורות' ח"ב עמ' 66].
בזמן שמרן הראי"ה התקבל להיות רב בירושלים, הזמינו אותו לבוא ולבחון בכיתה הגדולה ב'עץ חיים', בחדר של רבי חיים מן, ורבים מבני ירושלים באו לראות ולשמוע זאת ['מבחירי צדיקיא' עמ' קנו עיי"ש סיפור מעניין על כך].
$ לרבי חיים מן, וכל אנשי עץ חיים, רבי אריה לוין, היה קשר לרב קוק.
"אני זוכר שהייתי בחור צעיר, תמיד הלכתי עם האבא (רבי אבא רקובסקי, עליו יסופר להלן) והסבא (רבי חיים מן) לרב לביקור חג. בכל חג, הסבא שלי הגדול, ראש מלמדי עץ חיים, לקח את האבא ועוד כמה ידידים, והלכנו לבקר קודם כל את הרב, ואחר כך את ר' איסר זלמן (מלצר), הראש ישיבה".
$ כבודו למד אף הוא בעץ חיים?
"ודאי, מ'אלף בית' ועד שיעורים בבית של ר' איסר זלמן (מלצר)".
$ ואצל ר' אריה לוין?
"או, לא היה יום שלא הלכנו בחיבוק ידיים...".
הגאון רבי שלום רקובסקי זצ"ל
כמה ימים קודם הראיון, מצאנו בארכיון 'בית הרב' שני מסמכים בכתב ידו של מרן הראי"ה, בהם מוזכרים דמויות ממשפחת רקובסקי. המסמך הראשון הוא בעצם כתב- סמיכה שנתן הראי"ה לרב שלום רקובסקי. כשאנו מציגים את המסמכים בפני ר' יעקב, הוא אומר:
"רבי שלום הוא הסבא שלי. אני לא הכרתי אותו, הוא היה באמריקה. קראו לו 'המינסקער עילוי', העילוי ממינסק, מפני שהוא היה ממינסק. הוא היה אבא של אבי. קודם לכן, הוא היה פה בארץ ראש ישיבת תורת חיים, בירושלים. תורת חיים הייתה ישיבה בעיקר של אברכים, מבוגרים, גדולי תורה, והוא היה ראש ישיבה פה. ואז הוא נסע לארצות הברית, שם הוא התקבל מיד כראש ישיבת רבי יצחק אלחנן. כל שנותיו הוא היה איש צדיק גדול, וגאון. כשהייתי מבקר את החולים בבית החולים (בהדסה) הזדמנו לי לפעמים אמריקאים, והיו כמה מקרים ששאלו אותי לשמי, ואמרתי: רקובסקי. (והם שאלו) האם יש שייכות לרבי שלום? והתרגשו מאוד. הם אמרו: "אשריך! זכינו להיות בצילו הרבה שנים. לזכות לסבא כזה... הוא לא דיבר דברים בטלים כל ימי חייו!". שום דברים בטלים. הוא היה איש עניו, ורק עסק בתורה. גיסו, הגאון רבי אליהו ראם זצ"ל (ראב"ד ירושלים) העיד כי רבי שלום ידע את כל ה'תומים' בעל פה ממש.
$ במסמך השני של הרב, מדובר על רבי יוסף אליהו רקובסקי ז"ל.
"הוא הבן של רבי שלום. הוא אח של אבא שלי. גם הוא היה באמריקה. כשהם היו ילדים קטנים, ההורים הלכו אתם (לארה"ב), ר' יוסף אליהו, בער דב, ובת נוספת. (לעומת זאת) שלושת האחים הגדולים, נשארו בארץ. אבא שלי, ועוד אח – אביצדק, שבנו היה מזכיר של הרב הראשי, מרן הגריא"ה הרצוג זצ"ל, ואח נוסף, נשארו פה בארץ. אבא לא נסע לארצות הברית, לחוץ לארץ. למרות שהיו בעיות פרנסה, ואבא שלו אמר לו תבוא לכאן תקבל איזו משרה מכובדת, הוא אמר: אני לא יוצא לחוץ לארץ כי יש לי משפחה, ילדים, וצריך לגדל אותם בתורה רק בארץ ישראל. הוא מעולם לא יצא לחוץ לארץ. למרות שהאבא יכול היה לתמוך בו ולתת לו תפקידגדול. אבל הוא לא רצה. כך היה פעמיים או שלוש.
הוא (רבי יוסף אליהו) היה גם רב באיזה שכונה, באיזו עיר. והוא גם היה חזן מהולל, מודרני אפילו. בפעם הראשונה שהגיע היו מודעות גדולות שיבואו לשמוע אותו בישיבת מאה שערים. החזנים היו באים לשם, או לחורבת רבי יהודה החסיד. הוא היה חזן מהולל, וזה לא פגע ברבנותו".
"כאחד הרבנים הגדולים שבדורנו"
אביו של הרב יעקב רקובסקי, ר' אברהם ברוך אבא רקובסקי, היה חתנו של רבי חיים מן. רבי אברהם רקובסקי היה תלמידו של מרן הראי"ה, והיה מקורב מאוד לגרי"מ חרל"פ זצ"ל. הוא כיהן כרב השכונות 'אבן ישראל', 'עזרת ישראל' והסביבה. כשאנו מעלים את שמו של אביו, מעיר לנו הרב רקובסקי:
"בחלק האחרון של ספרי 'ארוכת בת עמי', יש תמצית הספדים שאמרתי על האבא זצ"ל, מהרגע הראשון שמת, זאת אומרת: אחרי הטהרה. אנו נוהגים שלא מלווים, אז היה ציבור גדול בבית, והספדתי אותו במקום. אחר כך בישיבת 'עץ חיים', אחר כך בבית כנסת הנשיא, שהוא היה רב שם, אחר כך במקומות נוספים. בקיצור, כל השנה, הספדתי אותו עשרות פעמים, בכל מיני אירועים. שמה תמצאו הכל, ושמה תמצאו הרבה מעשיות ועניינים מה הוא היה, שם תלמדו המון".
רבי אבא רקובסקי זכה לקבל סמיכה מיוחדת במינה מרבו מרן הראי"ה, וכך מספר הרב יעקב רקובסקי:
"האבא היה מאוד מקורב לרב קוק, ושתדעו לכם, אני כותב זאת בהספד, ואני אספר לכם. דבר מדהים: הוא היה מאוד מקורב (לראי"ה), והוא לקח אצלו סמיכה. אני חושב שזה היה לפני קרוב למאה שנה, אני אומר את המספר כדי שתדעו מה הוא היה, הוא ביקש מהרב סמיכה, והרב נתן לו. מה כתוב בסמיכה? "הרב הגאון... קולע אל השערה ולא יחטיא, כאחד מגדולי הפוסקים שבדורנו". אז, לפני מאה שנה! בדור הגדול, עם כל פוסקי הדור, פארי הדור, שחיו באירופה לפני השואה...
תשמעו מעשיה: פעם אני הולך בבית החולים, אני רואה את הרב נריה (הגרמ"צ נריה זצ"ל) מאושפז. הוא היה חסיד מושבע של הרב קוק, לא היה כתב שהוא לא ראה ממנו. אני אומר לו: הרב נריה, שמעת פעם על הסמיכה שאבי קיבל מהרב? (הרב נריה ענה:) מה יש? סיפרתי לו: מגדולי הפוסקים שבדורנו, קולע אל השערה. (כששמע זאת, הוא ענה בהתרגשות): הכרנו את רבי אברהם אבא, אבל עד כדי כך?! אני לא יודע אם הרב כתב על מישהו דבר כזה בכל הסמיכות של גדולי ירושלים, הענקים! ...
ובכן, הרב נריה רצה לראות את זה. הוא היה בבית חולים, ויש לו פה בת בגבעת שאול, אמרתי לו: אם תצליח לעלות אלי לפה, אני אראה לך את הסמיכה. פה הוא עמד (מצביע על הסלון) וקרא את זה, ואמר: דבר כזה לא ראיתי בכתב יד של הרב מעולם! כאחד מגדולי הפוסקים שבדורנו, קולע אל השערה".
פעמיים כתב הראי"ה מכתב סמיכה לרבי אבא, אך המסמך השני הוא מעודכן וכולל יותר, ואנו מפרסמים אותו כאן לראשונה:
"ב"ה יום כ"ה לחדש שבט תרצ"ג
זה לי זמן זמנים שהנני מכיר לטובה את ידידי וחביבי הרב הגאון עמוס בתורה ויראת שמים מו"ה אברהם אבא ראקאווסקי שליט"א אשר מעודו שם שכמו לסבול עולה של תורה ויגע ומצא כדי מדתו מדת חכמים ללון בעומקא של הלכה הא למגמר והא למסבר בחריפות ובקיאות כאחד הרבנים הגדולים בדורנו וידיו רב לו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, קולע אל השערה בשכל זך וישר וחמודות הוא לנו במדותיו התרומיות המעטרות את תלמידי חכמים יחידי הסגולה. והנני בזה לחזק את ידיו ולסמכו בסמיכות חכמים, למלבש מדא, ולשבת על כסא הרבנות בעדת ד' גדולה וחשובה, יורה יורה ידין ידין. ומובטחני בו בע"ה שכל דרכיו ישרים ומכוונים יהיו [---] וכמצוה, והי' מורה לצדקה לעדת ישראל אשר תבחר לשום אותו אלוף לראשה, תשבע ממנו רב נחת ותיכף לת"ח ברכה ברכת ד' תהי' על נויהם ויתענגו על רוב שלו' כנה"י ונפש החותם בברכה לכבוד תוה"ק והוגיה מהר הקודש מירושלים, הק' אברהם יצחק הכהן קוק"
$ רבי אבא למד במרכז הרב?
"לא, (אך) היה שיעור מיוחד שהרב היה נותן שיעורים לגדולי האברכים שבירושלים, על מצוות התלויות בארץ. הייתי ילד קטן, ואבי לקח אותי תמיד כל ערב לשיעורו של הרב,ותמיד אחרי השיעורים אבי היה הולך לרב, ואומר לי: קרב את היד, והרב יתן לך ברכה".
$ איפה היה השיעור הזה?
"במרכז הרב, בעיר. הייתי אז ילד, ואני זוכר שאני עומד לפני הרב עם הקרישמע [קריאת שמע], (בהתלהבות:) מי שלא שמע את הקרישמע של הרב, לא יודע מה זה קרישמע! הוא ישב על הכיסא, עם הספודיק... בדביקות כזאת! וזה מה שראיתי. אבא שלי היה אומר לי: תסתכל, והיו עיניך רואות את מוריך, תסתכל על הרב!".
בספר מועדי הראי"ה [עמ' ר' עיי"ש] מוזכרים מלבד רבי אבא רקובסקי, גם הרב ר' מרדכי לייב זק"ש ז"ל, הרב ר' פישל רוזנר ז"ל והרב ר' יצחק רוזנטל ז"ל, כחלק מהאברכים שהשתתפו בשיעור הזה.
"כמאן דמנח בכיסיה"
מתוך הדברים הרבים שסיפר הרב אברהם אבא רקובסקי זצ"ל על רבו מרן הראי"ה, נביא כאן את שני הסיפורים הבאים:
"הרב כתב את ה"הלכה ברורה" בכל רגע שהתפנה מטרדות הציבור, ולפעמים היה נאלץ לכתוב בעל פה, מבלי שהיה לפניו הרמב"ם והשולחן ערוך. אחרי כתיבה מאולצת כזאת, פנה הרב אלינו, האברכים שלמדו אז בישיבה, ובקש שנבדוק במקורות, אם לא
טעה בהעתקת לשונו המדויק של הרמב"ם ושו"ע. בדקנו ונוכחנו כי לא החסיר אף מלה" ['ליקוטי הראי"ה' ח"א דף 458. וכן בספר 'מבחירי צדיקיא' עמ' קנו].
ועוד היה מספר: "אין פלא שמרן זצ"ל היו נהירין לו ש"ס ופוסקים כמאן דמנח
בכיסיה, משום שנוסף על כשרונותיו הגדולים, היה עקשן בהנהגתו התמידית יום יום; שמיד אחרי התפילה בטרם אכל ושתה, הסתגר בהדרו ועבר על חמשה דפי גמרא עם תוספות, ולא היה דבר שיוכל להפריע לו מהלימוד הזה – המשה דפי גמרא, תמידין כסדרן, לפני היכנסו לסדר עבודת היום!" ['ליקוטי הראי"ה' ח"ב דף 238, מפי בנו הרב יעקב רקובסקי].
"רעיון אתחלתא דגאולה – הבסיס למפעל תלמידי הגר"א"
כאבותיו הגדולים, היה גם ר' אברהם אבא רקובסקי שייך לתורת הגאולה של הגר"א. בספר 'מדרש שלמה', העוסק בדרשות גאולה של תלמידי הגר"א מייסדי הישוב בארץ, מופיעים מכתבי הסכמה וברכה מגדולי וגאוני ירושלים, ביניהם הרב אבא רקובסקי, שכותב בין היתר את הדברים הבאים תחת הכותרת: "הביטו אל צור חוצבתם":
"ספר הדרשות מדרש שלמה מכיל בתוכו דברים נשגבים בקשר לבנין ירושלים, קבוץ גלויות, מצוות ישוב ארה"ק ודרכי האתחלתא דגאולה, על יסוד רעיונות רבנו הגר"א ותלמידיו גדולי ישראל מניחי יסוד היסודות של ישובנו בארצנו הקדושה [...] שמחתי לראות שבהרבה דרשות של הספר מביא המחבר חלקים מדרשות אביו הסופר והדרשן הבונה והמנהיג הגדול הרה"ג רבי יוסף ריבלין זצ"ל, אשר עד היום מזכירים זקני ירושלים את שמו מתוך התרגשות של הערצה גדולה, והרבה שמעתי עליו גם מאת חותני הרב הגאון ר' חיים מן זצ"ל על מפעליו כתביו ודרשותיו וכו', כבר אמרתי וחזרתי מתוך הכרה עמוקה בהסתכלותי במאמריו של הר"י ריבלין ז"ל נצוצי נבואה ורוח הקודש ממש יוצאים מפטישי שפתיו וחכם עדיף מנביא [...]. חשוב להזכיר בזה שחותני הנ"ל הגר"ח מן ז"ל, שגם הוא אחד מצאצאי תלמידי הגר"א מייסדי הישוב, היה גם הוא מדבר תמיד ברעיונות הגר"א ותלמידיו על מצוות ישוב אר"י, קיבוץ גלויות וכו' ומסירות נפשם בעבודת היסוד של ישובנו הק' בתוך תנאים קשים של הימים ההם כנודע.
עוד ערך רב לדרשות הספר הנ"ל שבהן מביא המחבר גם דברים מדרשותיו של הרב הגאון ר' יצחק צבי ריבלין זצ"ל "דרשן הגאולה" [סיפרנו אודותיו בגליונות 65 - 69] וכמעיין המתגבר היה דורש תמיד בקהל רב דברים נלהבים על מצוות ישוב ארץ ישראל וקירוב הגאולה, מרעיונות הקדושים של רבנו הגר"א ותלמידיו 'מוסדי ארץ' מייסדי הישוב בארצנו הק'. [...] וכל המעוניין לדעת או לכל הפחות לקבל מושג מהרעיונות העילאיים של רבנו הגר"א ותלמידיו על ענין קיבוץ גלויות באתחלתא דגאולה אשר הם הם היו הבסיסים למפעליהם הכבירים של תלמידי הגר"א והנלוים אליהם ביסוד הישוב בארצנו הקדושה, [...] יקרא וילמד בעיון ובתשומת לב את פרקי הספר הזה ועל כמה פרקים ראוי לעבור הרבה פעמים כגון [...] פרק מ"ח "הציונות הגר"אית" [...] פרק נ' "מצוות הרחבה וקץ המגולה", וכן יתר פרקי הספר המלאים דברים נפלאים בעניינים האמורים" ['מדרש שלמה' עמ' יד – טז. וראה בספר 'ארוכת בת עמי' חלק ז' עמ' 547 בעניין יחסו להקמת המדינה].
הגרש"ז אויערבך: "הרב שלי זה הרב קוק!"
בתוך הסיפורים הרבים על מרן הראי"ה, מספר לנו הרב רקובסקי את הדברים הבאים:
"ר' שלמה זלמן (אויערבך) היה בן בית אצל ר' צבי פסח פראנק, ופעם אחת הוא אמר לי ככה: "ר' יעקב, אם אני אומר לך 'דער רב', 'הרב', תדע לך שזה הרב קוק, זה הרב שלנו, זה הרב שלי". הוא אמר: "יש את ר' צבי פסח פראנק, כל אחד עם גדלותו הוא, אבל כשאני אומר הרב, הרב אני לא אומר לאף אחד, הרב שלי זה הרב קוק".
היה לכבודו קשר עם הרב צבי יהודה זצ"ל?
עם הרב צבי יהודה היה לי קשר. הוא היה בבית החולים הרבה זמן. בהדסה. כמעט כל יום עליתי אליו. הוא היה ספוג במעשיות. בנוסף עוד, רבי שלמה זלמן בא אליו כמעט כל שבוע לכמה שעות לבית החולים. היה לו חדר מיוחד. ובכן, פעם שאלתי את ר' שלמה זלמן, מה העניין שכבודו טורח כל שבוע כמה שעות. אמר לי: ר' יעקב, שני דברים. ראשית כל, הוא בן של רבינו! הבן של הרב! ועוד, יש הרבה ללמוד ממנו, וממעשיו ומסיפוריו. הוא ספוג, מה הוא לא יודע, מכל הדורות שלפנינו. המון, ימים ולילות, חודשים אפשר לשבת אצלו ולא תגמור. פעם אחת הוא אמר לי ר' יעקב, תעלה איתי. עליתי וראיתי. כמה שעות ישבתי. (הוא שאל אותי) מה אתה אומר? אמרתי לו: כמו שכבודו אומר, אי אפשר לזוז, זה מושך לשבת עוד ועוד, לשמוע. הוא כמעיין המתגבר, מעשיות... הוא קיבל אותם ירושה מהאבא, ומעוד. היה לו זכרון גדול, היו שם דברים נפלאים. אני לא זוכר אותם, אני לא רשמתי אז את זה, וחבל. אז לא היו כל מכשירי ההקלטה שיש היום".
הגרש"ז אויערבך היה מעריץ נלהב של מרן הראי"ה. בחוברת 'אור שלמה' [בהוצאת ארגון 'אור האורות'], מובאים סיפורים רבים על הערכתו המיוחדת של הגרש"ז לראי"ה, וכן סיפורים שונים שסיפר על גדלותו של הראי"ה. בעיני הגרש"ז היה הראי"ה לא רק "גדול הדור", אלא "גדול הדורות" – דמות נשגבה היורדת לעולם פעם בכמה דורות. באחת משיחותיו, התבטא הגרש"ז: "אני לא תלמיד של הרב; אני חסיד שלו!" [ספר 'שיחת אבות' עמ' מפי הרב יעקב באס שליט"א].
סעודה שלישית אצל הראי"ה
כשאנו שואלים את הרב רקובסקי על הסעודה שלישית אצל מרן הראי"ה (שהייתה אירוע מרשים ומיוחד במינו, בו השתתפו גדולי וצדיקי ירושלים מכל החוגים), הוא מספר: "היו שם מאות אנשים, לא היה מקום לקבל את כולם...". בהיותו ילד רך לשנים, זכה הרב רקובסקי להיות נוכח מספר פעמים במעמד נשגב זה. לאחר מכן מספר לנו הרב רקובסקי בקצרה על שיחה מיוחדת שנשא הראי"ה באחת השבתות, לכבוד הדוד רבי אליהו יוסף רקובסקי, עליו סיפרנו לעיל, שעלה ארצה לתקופה מסויימת, והתארח בירושלים: רבי אליהו יוסף התארח בארץ, ובאחת השבתות הלך ביחד עם אחיו רבי אבא לסעודה שלישית אצל הראי"ה. כשהראי"ה קם לדבר, הוא שאל באיזה נושא רוצים שידבר, והוחלט שלכבוד האורח שהוא מבני ארץ ישראל ומגידוליה, ידבר על דברי המאכל המונחים על השולחן שהם מתוצרת של ארץ ישראל ויש בהם גם משבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ. וכך, במשך כשעה ויותר, דרש הראי"ה דרוש ארוך המשולב בדברי הלכה ואגדה, וחרז עניינים הקשורים לכל מה שהיה מונח על השולחן.
לדבר בלימוד עם מרן הראי"ה
על אחת מפגישותיו עם מרן הראי"ה, מספר הרב רקובסקי:
"זה אני זוכר שהייתי ילד, בן שבע, שמונה. זה היה בשבת אחת, אמרתי נלך לרב בשעת אחרי הצהרים, מחוץ לישיבה, השתלב איתי חברי בן ציון דיוויס, בנו של רבי מתתיהו דיוויס, שהיה אחד מקנאי ירושלים הגדולים. לא אשכח, אני עולה למעלה, לאוצר הספרים, היה באמצע. רצינו לנסות להכנס אליו, אבל ברגע שאנחנו חושבים, אני ובן ציון דיוויס,פתאום הרב יוצא עם החלוק, עם הכיפה הגדולה, עם ספר ביד, ומחפש משהו. "או, ילדים חביבים", הוא אומר, "מה אתם מחפשים? מה אתם לומדים?" אז אמרנו: אנו לומדים 'מודה בקנס', בבבא קמא, אז הוא אמר משהו, אני לא זוכר, הוא שאל אותנו איזו שאלה בסוגיא, ואז חיבק ונישק אותי. "אתה הבן של ר' אבא..." הוא חיבק באהבה כזו...".
ב'מועדי הראי"ה' מביא הרב נריה זצ"ל סיפור זה מפי הרב רקובסקי, ומוסיף בשמו את הדברים הבאים: "הואיל והרב קיבל אותנו יפה בביקור הזה, חזרנו על כך בשבתות הבאות. ופעם הקשה לנו הרב קושיא וכשלא ידענו לתרץ יצא אתנו לאולם והסביר לנו תירוץ נאה (מסרתי אח"כ לאבא, ואבא מאוד שיבח את הדברים, וחבל ששכחתים!). פעם גם הלך וחיפש ונתן לנו דברי מתיקה. חברי בן ציון ז"ל הזהיר אותי שאשמור את הביקורים בסוד, שאביו ר' מתתיהו ז"ל לא ידע מזה. הוא ידע יפה עד מה רבה התנגדותו של אביו להרב [...] אולם לא עלה כלל על דעתו לוותר על ביקורי שבת אלו, כי ליבו היה מלא הערצה לרב, ולא פעם היה אומר לי: "אני רואה מלאך אלוקים!" ['מועדי הראי"ה' עמ' 400].
$ היו קנאים שהפריעו לרב קוק, אבל רוב הציבור לא היה ככה, גדולי ישראל, הגרא"ז מלצר, הגרצ"פ פראנק, לא קיבלו את זה.
(בתמיהה:) "(הם היו) שרופים לרב! ר' איסר זלמן שאהב את הרב כנפשו, ויותר מזה. וכך כל הגדולים".
הסגולה של גדול המקובלים
אחד ממקורביו של מרן הראי"ה, היה זקן המקובלים הגה"צ הרב שמעון לידר הורוויץ, ראש ישיבת המקובלים שער השמים [סיפרנו עליו בהרחבה בעבר].
$כבודו הכיר את הג"ר שמעון לידר הורביץ זצ"ל, ראש ישיבת שער השמים?
"יש סיפור גדול, איך נולדתי, והוא הציל אותי ממות. תראה בהקדמה של ספרי. יש פה מעשיה שלמה". וכך מסופר בהקדמת 'ארוכת בת עמי' ח"ז: צירי הלידה החלו ביום ו' והתגברו ביום השבת. כל הרופאים הרימו ידיים לאות שאין דרך הצלה בידיהם לא לאם ולא לעובר. מיד יצאו האבא והסבא ופנו אל ביתו של הגאון הקדוש רבי שמעון לידר זצ"ל. הוא הציע לעשות כך: בצהרי יום השבת יתאסף הקהל בבהמ"ד אשר בבתי ברוידא, הצופה אל הבית שבו שכבה היולדת. קחו חבל ארוך, ראשו אחד יקשרו לכרעי מיטתה ואת החבל יגלגלו דרך החלון אל מחוץ לבית לכיוונו של בהמ"ד ולתוכו עד לתוך ארון הקודש, ויקשרו את קצהו לאחד מספרי התורה. אז יקראו ברגש את ספר יונה. כך עשו וערכו כסדר הזה. לאחר קריאת ספר יונה החלו להתפלל מנחה, וכל הציבור קראו כאחד את הפסוק:"ואני תפילתי לך ה' עת רצון וגו'". והנה, טרם הספיקו להביא את ספר התורה אל הבימה נשמעו קולות שמחה מביתה של היולדת. נולד בן ויצא לאוויר העולם בריא ושלם, ושלום גם לאמו.
(מוסיף בדרך אגב:) "הרב היה סנדק אצל אחד האחים שלי. אני לא זוכר מי מהם".
הרב רקובסקי זכה להיות בהספד שנשא מרן הראי"ה על ה'חפץ חיים' בישיבת מאה שערים. הוא היה בן 10 באותו זמן. וסיפר שהראי"ה היה מעוטף בטלית ועלה על הבימה והתחיל לזעוק שאיבדנו את ה'חפץ חיים', ה'משנה ברורה' 'שמירת הלשון', וכך המשיך בבכי למנות את כל הספרים שחיבר מרן הח"ח. האולם היה מלא באנשים עד אפס מקום. הרב היה ראש המספידים, וגם הגרא"ז מלצר וגדולים נוספים הספידו.
בסיום הראיון מברך אותנו הרב רקובסקי:
"כבוד מגיע לכם שאתם עושים כבוד לאיש מיוחד בעולם העליון. מהמיוחדים בעולם העליון".
ומקריא את ההקדשה שכתב לנו ע"ג ספרו 'ארוכת בת עמי':
"לחבריא קדישא העומדים בראש הארגון אור האורות, ובכך מפיצים את האורות המאירים לעם השם".
